אני יודע. זה נשמע בנאלי - אבל זה באמת היה חלום. "משחר נעורי" ? –כנראה הרבה קודם....כבר כילד קטן ידעתי הכל על מטוסים,
הכרתי את כל הדגמים של מטוסי חיל האוויר ושל כל חברות התעופה. קראתי את "הביטאון", בניתי דגמים, קלוב התעופה, נסעתי לעתים
קרובות על האופניים מרמת- גן לשדה דב כדי לראות מטוסים (וטייסים) מקרוב. בגיל התיכון השתתפתי (והדרכתי) בגדנ"ע- אויר, והגעתי
לקורס הדאייה. שם בצענו 20 "זינוקים" ב-"קירבי-קאדט" המיתולוגי, כולל "סולו- כחול" (כשהמדריך יושב מאחור ומשתדל לא לגעת...)
וגם שתי טיסות קצרות ובלתי נשכחות ב-"פייפר".
בסיום לימודי התיכון התקבלתי לקורס הטייס של ח"א (בימיו הראשונים של בסיס חצרים), אך לאחר כמה שבועות נאלץ חיל האוויר להיפרד ממני, עוד לפני שפגשתי מטוס מקרוב. את השרות הצבאי המשכתי כתותחן, והחלום נאלץ לחכות.
והוא חיכה עוד הרבה שנים – לימודים, משפחה, ילדים קטנים, התחייבויות (גם זה בנאלי...). וכל אותו זמן - ולמרות שבדרך כלל אינני
בעל "עיניים גדולות" – כשפגשתי אדם בעל רישיון טייס פרטי חשתי מעט קנאה.
מעולם לא התרחקתי מהתעופה. ב-29 השנים האחרונות אני מועסק ב"תעשיה האווירית", בתכנון כני נחיתה. כבר מותר לי לראות
מטוסים מקרוב...
בינתיים – ואני כבר בן 50 – מתפרסמת ידיעה על פתיחת קורס טיס במסגרת העבודה.
בניגוד לפעמים קודמות בהם הסתפקתי ב"פגישת הכרות" (על הקרקע) – התחלתי ללמוד. וכאן התבררו לי שתי אמיתות "כואבות":
א. אני רגיש מאד ל-"מחלת- ים" (ואוויר). אמנם הייתי מודע לכך (גם מתקני לונה-פארק "עשו לי רע"), אך "הבטיחו" לי שהגוף מתרגל.
והוא התרגל, אבל לאחר הרבה מאד זמן. אפילו לאחר 50 ו-60 שעות טיסה חשתי לעתים שלא בנוח, בעיקר בפניות ממושכות ובתרגילים אחרים. לא פעם שקלתי להפסיק ללמוד. אבל החלום היה כנראה חזק יותר...
ב. הגודל אולי לא קובע (למרות שהיה די צפוף ב-"צסנה 152"), אבל הגיל כנראה שכן. נאלצתי להודות שבגיל 20 האינסטינקטים
נרכשים מהר יותר...
וכך נמשכו הלימודים זמן רב מהצפוי (הבטיחו לי, כמו לכולם, 40 שעות....). כאשר המבחן המעשי הראשון כבר מאחורי, וביני ובין הרשיון
מפריד רק המבחן הסופי בניווט - נאלצתי (מסיבות אובייקטיביות) להיפרד מהמדריך המצוין שליווה אותי.
ואז הגעתי אל יוסי. "הבטיחו" לי שהוא "נותן מכות על הראש". והוא נתן. מהר מאד גיליתי את ה"טריק" שלו – צמצום טולרנסים.
למשל – הוא לא "גילה" לי (כאילו שלא ידעתי...) כי במבחן מותרת סטייה מסוימת מהגובה הנומינלי, ולכן על כל סטייה מזערית זכיתי
ב"קללה מתורגמת" (מי שהרגיז את יוסי באוויר יודע למה הכוונה...).
היה זה חורף קשה ו"בלי הפסקה". היה קשה לקבוע מועד למבחן - או שהתחזית היתה גרועה, או שהבוחן היה בחו"ל
(או שהרצפה עקומה...). קרה גם שנפגשנו בשדה והמבחן בוטל ברגע האחרון כי "אין מזג אויר". כל אותו זמן, כדי לשמור על כושר,
המשכתי לקחת שיעורי טיסה לעתים קרובות. זה לא הזיק לי
(גם ליוסי לא...).
ואז, ביום חם של סוף החורף, יצאנו למבחן. וכמו שיודע כל טירון – "קשה באימונים, קל בקרב".
וכיון שיוסי מתהדר ב-100% הצלחה – לא יכולתי "לשבור לו את המילה".
מאז ביצעתי הסבה גם ל "צסנה 172" 4 מושבי, ואני משתדל לטוס לעתים קרובות ככל הניתן. אני מאד נהנה לטוס לבד, עם
המשפחה (מי שמוכן) וחברים.
החלום הוגשם. מכשירים? אולי פעם, כשאהיה גדול...