יהודה לנדו

 

	הנכדה בעקבות הסבא! סבא יהודה לנדו הטייס מתמוגג מאחור...

הסיפור שלי מתחיל לפני כשנה ביום ההולדת ה – 65 שלי. במסיבה שאשתי ארגנה המתנה ממנה היה שובר לשעת טיסה.

המסר לילדים והנכדים הכרוך במתנה היה שאסור לתת לחלום לדעוך. החלום שלי היה לטוס. בסוף שנות הששים, בטרם עלינו ארצה, ממשתי את החלום עם רשיון פרטי בארה"ב. אבל אחרי שעלינו ארצה ב – 1969 הפסקתי לטוס כי העדיפות לכסף הייתה המשפחה. החלום תמיד נשאר אבל נדחק לפינה מרוחקת בזיכרון.

ואז רעיתי עוררה אותו. ביום חרפי בהיר יצאתי לטיסה של שעה אחת עם מדריך ב – 152 של מונאייר. הכל חזר – לא כל כך היכולת אבל כל הרצון. התחלתי מחדש ולמרות שפורמלית הרשיון האמריקאי עדיין בתוקף נוכחתי מהר מאד שאני באמת מתחיל מההתחלה. אלא שהפעם המטרה קצת שונה. אז היעד היה התענוג שלי הפעם מטרה הרבה יותר נעלה – לתת

לכל נכד ונכדה את החוויה האלוקית של Flying. אולם אחרי שספרתי למשפחה שזו המטרה והראשון יהיה הנכד הראשון זכיתי להפתעה נעימה במיוחד. הבת הגדולה שלי (שהיא כבר היום אישה מבוגרת עם ארבעה ילדים משלה – או יותר מדויק, ארבעה נכדים ונכדות שלי) לקחה אותי הצידה והסבירה שהיא הראשונה כי אחת הזיכרונות היקרות מילדותה היא הטיסה  איתי שהייתה בת שש.

אז אני ממשיך, מתקדם לאט (כנראה שלשלושים פלוס שנים יש השפעה) ובתמיכה מלאה של כל המשפחה – למעשה הילדים משלמים כי ההוצאות יורדות מהירושה. ואם ירצה השם, המדריכים, ומנהל התעופה אזכה לרשיון ואז כל הילדים,

החתנים, הכלה, הנכדים והנכדות ישתתפו איתי בחוויה הגדולה – לטוס.